|
|
| שורה 1: |
שורה 1: |
| − | [[דן פישגולד - סיכומים בספרות|חזרה]]
| |
| | | | |
| − |
| |
| − | הַקַיִץ גוֵעַ מִתּוֹךְ זָהָב וָכֶתֶם
| |
| − |
| |
| − | וּמִתּוֹךְ הָאַרְגָמָן
| |
| − |
| |
| − | שֶל-שַלֶכֶת הַגַנִים וְשֶל-עָבֵי עַרְבָיִם
| |
| − |
| |
| − | הַמִתְבּוֹסְסוֹת בְדָמָן.
| |
| − |
| |
| − |
| |
| − | וּמִתְרוֹקֵן הַפַרְדֵס. רַק טַיָלִים יְחִידִים
| |
| − |
| |
| − | וְטַיָלוֹת יְחִידוֹת
| |
| − |
| |
| − | יִשְאוּ עֵינָם הַנּוֹהָה אַחֲרֵי מְעוּף הָאַחֲרוֹנָה
| |
| − |
| |
| − | בְשַיָרוֹת הַחֲסִידוֹת.
| |
| − |
| |
| − |
| |
| − | וּמִתְיַתֵם הַלֵב. עוֹד מְעַט וְיוֹם סַגְרִיר
| |
| − |
| |
| − | עַל-הַחַלּוֹן יִתְדַפֵק בִדְמָמָה:
| |
| − |
| |
| − | "בְדַקְתֶּם נַעֲלֵיכֶם? טִלֵאתֶם אַדַרְתְכֶם?
| |
| − |
| |
| − | צְאוּ הָכִינוּ תַפּוּחֵי אֲדָמָה."
| |
| − |
| |
| − |
| |
| − |
| |
| − | ==החויה הלירית בשיר==
| |
| − |
| |
| − | האני הדובר בשיר מרגיש כאב גדול, עצב בתקופה של סיום הקיץ וחורף מתקרב.
| |
| − |
| |
| − | הסיטואציה בשיר היא שהדובר ברגעים אלה מתבונן בשקיעה שצובעת באדום את העננות בשמיים. זה קורה עכשיו, ברגע זה.
| |
| − |
| |
| − | הדובר בשיר מנסה להעביר את התחושה של הרגע בכמה דרכים:
| |
| − | *הקיץ - גווע, מסתיים
| |
| − | *היום - השקיעה שמסיימת את היום
| |
| − | *החיים-מוות - סיום החיים, גווע, מתבוססות, מתייתם
| |
| − | השיר עוסק בסיום הקיץ, ולתוך הנושא הזה מתחברים שני סיומים נוספים - הסיום של היום והסיום של החיים. הוא מרגיש שהוא מתבונן בשקיעה האחרונה של הקיץ וכל כך קשה לו להפרד מהקיץ שהוא מרגיש כאילו החיים באופן כללי מסתיימים עם הקיץ.
| |
| − |
| |
| − | ===הערה===
| |
| − | הכותרת - הקיץ גווע.
| |
| − | בכותרת יש לשון פיגורטיבית מסוג האנשה. ההאנשה הזאת מעניקה לקיץ דמות אנושית שתמשיך לאורך הבית הראשון
| |
| − |
| |
| − |
| |
| − | ==הבית הראשון==
| |
| − |
| |
| − | הבית הראשון מתמקד בתיאור הקיץ. אופי התיאור נותן ביטוי לרגשות העמוקים של הדובר ביחס לקיץ:
| |
| − |
| |
| − | ===תחביר===
| |
| − | מבחינת התחביר הבית הראשון הוא משפט אחד ארוך, מחובר. הנושא והנשוא מופיעים בראש. אחר כך הדובר נותן את הצבעים, ביחד וברצף - זהב, כתם וארגמן, ורק בסוף המשפט הוא מזכיר את הגופים אליהם שייכים הצבעים. מבנה כזה של משפט נוצר כדי להעמיד בפני הקורא את מראה השקיעה, את הערבוב של הצבעים. המשפט נותן תחושה לקורא כאילו הוא עומד בזה הרגע מול השקיעה ורואה את קשת הצבעים החמים והחזקים האלה
| |
| − |
| |
| − | ===רובד פיגורטיבי===
| |
| − | - האנשה - הקיץ גווע במקום הקיץ מסתיים.
| |
| − |
| |
| − | גווע -> מתבוססות בדמן- ביטוי שמתאר מוות היראוי תוך כדי מלחמה מלא עוצמה,הדר, צבעים אדומים חמים.
| |
| − |
| |
| − | האנשה: הקיץ הוא כמו - מלך - לוחם עז שמת בשדה קרב.
| |
| − |
| |
| − | זהב - מתכת יקרה, כתם- אבן יקרה מאבני החושן וארגמן:- שם לבד יקר ומלכותי.
| |
| − |
| |
| − |
| |
| − | '''להשלים'''
| |
| − |
| |
| − |
| |
| − |
| |
| − | ==השוואה בין בית א לבית ג==
| |
| − |
| |
| − | בשיר יש שלושה בתים:
| |
| − | *הראשון מתמקד בקיץ המשמעותי לדובר
| |
| − | *הבית השני מתמקד בהתרוקנות הכללית אחרי שהקיץ החשוב הזה מסתיים
| |
| − | *הבית השלישי כתוב בעתיד קרוב (חוץ מ"ומתייתם הלב"). הוא מתייחס לבוא החורף השגרתי והמשעמם
| |
| − |
| |
| − |
| |
| − | בין בית א לבית ג יש ניגוד עמוק בנושא המרכזי - קיץ וחורף. הדובר משתמש בכל האמצעים האומנותיים כדי להדגיש את הניגוד הזה.
| |
| − | *הבית הראשון עתיר בפיגורות, בבית האחרון יש רק פיגורה אחת: "על החלון ידפק בדממה". זה אוקסימורון (ידפק, דממה). האוקסימורון הזה מתאר את החורף כמו גנב שמתגנב בסתר, בניגוד לקיץ המלכותי והשולט.
| |
| − | *הבדל נוסף בין שני הבתים - הקיץ מתואר בעושר (זהב, כתם וארגמן) ואילו החורף מתואר עם סממני עוני - נעליים קרועות, טלאי על האדרת, מאכל תפוחים...
| |
| − | *הקיץ מתואר בצבעים חמים, עזים - צהוב, כתום, אדום. החורף מתואר בצבע אפור של סגריר וחום של תפוחי אדמה.
| |
| − | *הקיץ מתואר בעצמה, נראה למרחוק, שולט בשמיים, בארץ. החורף מתואר בתנועה של התגנבות, בצורה מינורית, שולית.
| |
| − | *הקיץ מתואר במשפט אחד, מתנגן. החורף מתואר בסדרה של משפטים קצרים שמעצבת אותו כמשהו פרוזאי, שגרתי, משעמם.
| |
